<h1>ראבי"ה סימן תתק"ו</h1>
<h2>דף טז:</h2>
נחזור על הראשונות. ח'.גבשילהי נידה גרסינין [ע"א ע"א], ר' יהודה אומר הרוג שהי' מוטל במיטה וכו' מפני שטיפה אחרונה של מיתה מעורבת בו. ומסקינין, ר' יהודה לטעמי', דאמר אין דם מבטל דם. ובפ' כל הפסולין [ל"ד ע"ב] נמי ובפ' תמיד נשחט [ס"ה ע"א] תניא, ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד. ופריך והלא דם התמצית מעורב בו, ומשני ר' יהודא לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם. ומשמע אפי' לקולא אמרינין מין במינו לא בטיל והיינו טעמא משום דמדאורייתא הוא, כדיליף מולקח דם הפר ומדם השעיר, בהקומץ רבה [כ"ב ע"א] ובפ' התערובות, ולעולם חשיב לתרווייהו כאלו בעין להקל ולהחמיר. ואומר אני דר' יהודא פליג נמי אהא דתנן [זבחים ע"ח ע"א], נתערב בדם התמצית ישפך לאמה כדפליג ארישא. והא דלא פריך עלי' כדפריך בגמרא התם על ר' אליעזר [פ"א ע"ב], ונפלוג נמי ר' אליעזר, נמי משום דר' אליעזר פליג בכמה בבות ובהא לא פליג, אבל ר' יהודא לא פליג אלא בחדא בבא, הילכך איכא למימר פליג ברישא והוא הדין בסיפא. ט'.גואם נפשך לומר הא דתניא בפ' ב' דסוטה [ט"ז ע"ב], שלשה צריכין שיראו על פני המים, עפר פרה ואפר סוטה ורוק יבמה, משום ר' ישמעאל אמרו אף דם ציפור, מאי טעמא דר' ישמעאל, משום דכתיב [ויקרא י"ד] וטבל אותם ואת הציפור וגו', ותניא בדם, יכול בדם ולא במים, ת"ל במים, אי במים וכו', עד הכא מים שדם ציפור ניכר בהם וכמה רביעית. והתם מין בשאינו מינו הוא ונקרא אחרי התערובות דם ומים, כמו דם הפר ודם השעיר, ודם ציפור מועט מרביעית ואמאי ליבטל ברובא. יש להשיב דלא דמי, חדא דגבי דם הפר ודם השעיר הי' יכול לומר ולקח מן הדמים ונתן, ומדפירש קרא, שמע מני' לדרשא דלא בטיל, אבל הכא על כרחיך ליכ' למימר אלא בדם ובמים דצריך לטבול בשניהם, הילכך לא דרשינין לי' למידי אחרינא. ועוד יש לומר, דשאני התם דגלי רחמנא בדם ובמים דמשמע בשכבר נתערבו שמם על המים מחמת הרוב והדם משום המראה. והא דלא גמרינין מין בשאינו מינו לא בטיל משום המראה על הדם גורם דאזלינין בתר חזותא, כדאיתא בפ' הגוזל קמא [ק"א ע"א], והוה לי' כאילו האיסור בעין, שאינו בטל, גם המים אינם בטלים שהם הרוב. ועוד שיש לנו שני מקראות אחרי רבים להטות [שמות כ"ג] וגם וארב לו וגו' [דברים י"ט], דגמרינין מני' [כתובות ט"ו ע"א] דדוקא משום דהוה לי' קבוע אינו בטל הא לאו הכי בטל ברוב, ולא שבקי' תרתי קראי משום חד קרא. ואם תשאל אמאי פליגי אביי ורבא [ע"ז ס"ו ע"א] בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ובחלא דחמרא ובחלא דשיכרא אי בתר שמא אזלינין או בתר טעמא, מכדי אליבא דר' יהודא פליגי ור' יודא מולקח דם הפר ומדם השעיר גמיר למילתי', ולא אמרינין האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, יש להשיב, אע"פ שהמקרא פירש לנו כדי שנדע שמערב הי' לקרא בלשון בני אדם דם סתם מיקרי.
י'.גועוד נחזור על הראשונות. צריך אני לחלק באיזה מקום אמרו ראשון ראשון בטל [ע"ז ע"ג ע"א], באיזה מקום אמרו מצא מין את מינו וניער [שם]. ונ"ל שזה הכלל, כל מקום שאיסורו במאתיים (אם), כגון ערלה וכלאי הכרם או במאה, כגון תרומה, אפי' אם מדרבנן, מאסמכתא דסיפרי [קרח פ' קכ"א], כיון דחמיר דאינו בטל ברוב, אחמירו בי' ואמרו מצא מין את מינו וניער, ואם הוסיף במאתים הרי זה אסור. ועוד כי הגדולין בעין והוה לי' כאלו אינו מעורב. ובסוף פרק הנודר מן הירק [נ"ז ע"ב] גרסי', אמר רב ינאי בצל שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר, משמע דאפילו לקולא לא אמרינין ראשון ראשון בטל. ופריך עלה מילדה שסיבכה בזקינה וכו', ושקיל וטרי עלי' טובא. וכי מדייקת בה לא פריך אלא מהנך דדמו אהדדי שאינן בטלין ברוב, או מטעם שיש לו מתירין, או מתרומה וערלה ושביעית שאוסרת בכל שהוא. וכן בפרק הלוקח בהמה [כ"ב ע"א] גרסי', אמר ר' שמעון בן לקיש הלוקח ציר מעם הארץ וכו', עד מצא מין את מינו וניעור, יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתתא וכו', ורב דימי גופא א"ר יוחנן בפ"ב דע"ז [ע"ג ע"א], ראשון ראשון בטלי, וקשיין אהדדי. ודוחק לומר הא דידי' הא דרבי'. ושמעתי מרבותי מחלקין היכא שתופס הכלי בכוחו ואפשר להפסיקו כשירצה ראשון ראשון בטל, אבל מה שהוא בידי שמים, כגון גדולי ערלה או רביית נוטפין על הזוחלין, אמרי מצא מין את מינו וניעור. וק"ל מהך סוגיא דבכורות, דהלוקח ציר, דהתם נמי הוא [תופס] הכלי בכוחו. ורבי' שבט מחלק דהיכא דידע בנתיים ושכח ניתוסף אמרי ראשון ראשון בטל, ואי לא ידע בנתיים אמרי מצא מין את מינו וניעור. ומסתייעא מילתא מתוספתא של תרומה שנפלה וכו', [תרומות פ"ו ה"ו] אמר ר' אליעזר בר' שמעון בד"א (במין) [בזמן] שלא ידע בה וכו'. ואני פירשתי זה הדבר במקום אחר, ועתה נראה לי כמו שחילקתי לעיל. וציר אע"ג דזיעה בעלמא הוא, כדאיתא בגיד הנשה [צ"ט ע"ב], ומיקל בה ר' יהודא, מיהו רבנן מחמרי בה ומודו דשיעורו בקרוב למאתיים, דהיינו רביעית בסאתיים. ויש עוד שמחמיר בירושלמי [תרומות פ"י ה"ה] עד לאלף. ודריש לקיש עדיפא מכולהו, אע"ג דהטומאה אינו באה מחמת הציר אלא מחמת המים, מיהו כיון דמעורבין ביחד לא בקיאי כולי עלמא מאיזה מהם באתה הטומאה והחמירו ואמרו מצא מין את מינו וניעור, אבל יין נסך שבטל ברוב, בהא אמר רב דימי אמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל. ואי קשיא הא אמר ר' יוחנן [ע"ז ע"ג ע"ב], כל האיסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינו במשהו, תריץ, היינו דוקא היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא שרי, דראשון ראשון בטל. ור' יצחק פליג ואמר דוקא צי[ר]צור קטן דלא נפיש עמודי', אבל חביות לא, ובסברא בעלמא פליגי. ולפי שמצאנו דפליגי בחביות למדנו עם דרבנן דרביית נוטפין שהוא יותר מדאי נפיש לא בטיל כלל לכולי עלמא, כאבוה דשמואל דעביד מקוואות לבנתי' ביומי ניסן ביומי תשרי וטעמא גזירה שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. ומילתא דאבוה דשמואל איתא במסכת שבת [ס"ה ע"ב] ובפ' בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] ובנדרים [מ' ע"ב] ובפ' בתרא דנידה [ס"ז ע"א]. וכל קילוח גדול חשוב קצת כאלו הוא בעין כשהוא קרוב. וגם דומה לכל דבר חשוב, דקיימא לן דלא בטיל. ומנא תימרא שיש חילוק בין דבר הבטל ברוב לדבר הבטל בק' או בר', דתנן בפ"ה דתרומות [מ"ח] סאה של תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפל אחרת, הרי זו אסורה. ופריך עלי' בירושלמ' דתרומות [שם ה"ב] מדאמרינין נטל סאה ונתן סאה הרי זה כשר עד היכן אמר ר' חמי בשם ר' יוחנן עד רובו. ואיתא נמי בגמרא דידן בהערל. ומסיים בירושלמי, כה עד אומר הכין וכה את אומר הכין ואת מרבה עליו והוא כשר, ברם הכא כל סאה וסאה צריכה מאה סאה, אמר ר' יוסי זאת אומרת דבר שהוא בטל ברוב דבר תורה מעורר את מינו לאיסור. ואל ישנה אדם להקשות הלא ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה כיחד דנטל סאה ונתן סאה מיירי שנתן לתוכה מי פירות וראוי לבטל, ומיהו דוקא עד רובו. ונראה לי דר' יוחנן הא גבי המערה יין נסך צרצור קטן לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דוקא עד רובו. ובמסכת מקוואות [פ"ז מ"ב] איתא בהדיא אמי פירות, מקוה שיש בה מ' סאה חסר אחת נפל מהן לתוכו ולא העלת', פי' סאה מי פרות, הי' בו ארבעים סאה מי', שוב השלימו בסאה מים כשרים ושוב נותן סאה מי פירות ושוב נטל סאה של מים הרי מעלין מי פירות ומשלימין המקוה, שהרי יש בו ל"ט סאין כמים כשרין סאין מי פירות, וכן לעולם כשר עד רובו. מ"מ משמע דדבר המבטל במאה וחמיר דוקא בי' שייך למימר מצא מין את מינו וניעור. ובפ' כסוי הדם [פ"ז ע"ב] ובפ' התערובות [ע"ח ע"א] גרס, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, והא נמי ראוי לבטל ברוב אם לא בשביל המראה. ואי קשיא מאי פריך לרב דימי בבכורות [כ"ג ע"א] מאפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב, הא לא דמי אהדדי, דהך בטל ברוב הוא, אומר אני אי הוה פריך אמאי לא אמרינן באפר מצא מין את מינו וניעור, הוה משני לי' הכי, אבל זה אינו יכול להקשות לו בו בכאן, יש לומר שנפל בפעם אחת לתוכו וביחד ולא שייך לומר מצא מין את מינו וניעור. אלא הכי פי' רש"י, דפריך לי', כיון שבשום מקום מצינא דמצא מין את מינו וניעור, א"כ טומאה כמאן דאיתא דמי, שהרי אם ימצא ניעור, א"כ גם עתה שלא מצא הוה כמאן דאיתא דמי וליטמא מיהו במשא. ועם דרכי איישב ההלכות. דתנן [זבחים ע"א ע"א] נתערב בדם התמצית ישפך לאמה, כגון דרובה דם התמצית, מדקתני בדם התמצית כמו נשרפין בנסקלין, דאמרינין [סנהדרין פ' ע"ב] תיפק לי' דרובה נסקלין נינהו, ורובה משמע פעמים מעט יותר ופעמים הרבה יותר, והכא מיירי דאיכא טובא הילכך לא שייך לומר רואין אותו כאלו הוא מים, ור' יהודא פליג עלי' בסיפא כדפרישי' לעיל. והא דתנן במסכת פרה [פ"ט מ"א] ואיתא בפ' התערובת [פ' ע"א], צלוחית שנפלה לתוכה מים כל שהו, ר' אליעזר אומר יזה שתי הזאות וחכמים פוסלין. הנהו חכמים אית להו מין במינו לא בטיל. וטעמייהו כדמפרש התם, דיש בילה והזאה צריכה שיעור ואין מצרפין להזאות. אי נמי בנתערבו אחת באחת, כדמשני במסקנא אליבא דר' אליעזר, אבל היכא דלא שייך צירוף ושיעור כשר. כדתנן [זבחים ל"ד ע"ב] ר' יהודא אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ופרכינין והלא דם התמצית מעורבין בו, ומשני ר' יהודא לטעמי' דאמר אין דם מבטל דם. ורבותיי היו מקשים עוד מדתנן [נדה כ"ז ע"א] המפלת שליא בבית הבית טמא, דברי ר' מאיר, ר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון מטהרין, ואמר ר' יוחנן משום ביט[ו]ל ברוב נגעו בה, ובמסכת בכורות פ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"ב] מייתי לה, אלמא דר' שמעון אזיל בתר רובא. ובפ' חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב] גרסי' אמר ר' (ישמעאל) [שמעון] מוהל אינו כמשקה וכו', עד לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי שמן, ולא אמרינין דבטל ברוב, (וה"פ) [ובפ'] הלוקח בהמה [כ"ה ע"ב] אמרינן, בעלי מומין אוסרין בכל שהו, ר' יוסי אומר יבוקר. וכי מעיינת התם סבירא לי' נמי, דאוסר בכל שהוא, ואוקמינא מפני בכור בעל מום שנתערבו בבני חולין עסקינין, והא' ר' יוסי יבוקר. ואינו קושיא דמי איכא דלית ליה ביטל ברוב בשאינו מינו, כגון שליא שיש בה מים ודם וגנונים, ואפי' ר' מאיר לא פליג(י) אלא משום דסבירא לי' דלא נימוק, כדאהדר להו אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים, אבל בנימוק ממש מודי להו דבטלי. וההיא דציחצוחי שמן, דרגילות הוא על ידי ציחצוח להחשב משקה וחשוב לאכילה, שלא חילקו חכמים אלא בשמן זית זך למאור ויש למנחות, כדאיתא במסכת מנחות [פ"ו ע"א]. ודומה לענין שפרשתי לעיל גבי רוק יבמה. והך דגיזי בכור דאוסרין בכל שהוא, נמי לא קשיא, דבגיזי חשובין מיירי דלא בטלי, וכל שהוא קרי להו לגבי גיזי חולין שנתערבו בהו, וכדתנן בשילהי מסכת ע"ז [ע"ד ע"א], אלו אסורין ואיסורן בכל שהו, ומני טובא, ואוקמינא בגמרא דדבר שבמני' ואיסורי הנאה קא חשיב וקרי לי' כל שהוא. ואם אינו חשוב בטלי, כדתנן בריש פ' (י"ב) [פי"א מ"ב] דנגעים, צמר גמלים וצמר רחלים שטרפו זה בזה, אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים. וכן בסוף מסכת תמורה [ל"ד ע"א] וליבטל (שקברום) [שק ברובא], ומשני בצפרתא שארג דמות ציפור וניכר. ומיהו כלאים שעיקר איסורו על ידי תערובת, אפי' בחיטא דכיתנא דמיתבי' לי' בגלימא אסור ללובשו, כדאמרינין במסכת נידה בהאשה [ס"א ע"ב] ובפ' הערל איכא תרתי לישנא, ללישנא חדא בדרבנן לא בעינין ריבויא אלא אפי' פלגא ופלגא שרי, וללישנא אחרינא בעינן ריבויא אפי' בפסול שאיבה, כדמפרש התם. ועל דרך שני הלשונות צריך לפרש בכל איסורין דרבנן, כגון בפ' קמא דביצה [ד' ע"ב], גבי עצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהן עצים מוכנין ומבטלן. ובפ' קמא דתמורה [י"ב ע"א], שהשאיבה מיטהרה ברובה ובהמשכה. ואמרינין במרובה [ס"ז ע"א], שאני שאיבה דרבנן. וכן (במוכרת) [בבכורות (כ"ז ע"א)] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב.
קצרו של דבר, כל דברים שהם מדרבנן כפי מה שראו הקולא והחומרא שהחמירו בו והקילו, יש שהיתירו לבטל אפילו לכתחילה, כגון תרומת חוצה לארץ. ובמוקצה אמרו לכתחילה, כדאמרינין בפ' קמא דביצה [ד' ע"ב]. ויש שהמרובה בטל ברוב, כגון מי רגלים כדפרישי' לעיל. ויש שצריך רוב, לחד לישנא בפ' הערל וללישנא אחרינא סגי בפלגא ופלגא במילי דאיסורו מדרבנן. ובפ' יוצא דופן בסופו [מ"ו ע"ב] תניא עיסה שנדמעה אינה מתחמצת בשאור של תרומה וכו', עד דאתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דרבנן, אע"פ שהדימוע המועט, הקילו בחלה דרבנן, אפי' לר' יוסי ור' שמעון דלא חזינין להו דאית להו מין במינו לא בטיל כר' יהודא, אפי' הכי מפקיע חלה דרבנן. ויש שהלכה למשה מסיני, כגון מלא תרווד רקב שנפלו לתוכה כל שהו טהור לר' שמעון, כדמפרש טעמא בפ' המפלת [כ"ז ע"א] גנגילין ורוק יבמה ומי האף, טעמא כדפרישי', דאפי' הכי הרוק מיקרי בציחצוח מיעט בציחצוחי שמן בפ' חבי(ו)ת [קמ"ד ע"ב] קרו לי'. לשבעה פנים מתחלקים אלו הענינים. ויש שמחמת מראה אינו בטל דהוה לי' כאלו הוא כעין בגד שצבעו בקליפי ערלה [ערלה פ"ג מ"א]. וכן בציפרתא דתמורה [ל"ד ע"א]. ובהגוזל קמא גרסי' [ק"א ע"א], הנאה הנראה (לעניים) [לעינים] אסרה תורה. ובפ' קמא דשחיטת חולין [כ"ו ע"א], הכל הולך אחר המראה. וכן במראה הדם בכיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א] ובהתערובת [זבחים ע"ז ע"ב]. וזה הדרך נוהגין בדאורייתא בין בדרבנן. שדרך אחרת, דבר שקילחו גדול מאוד ברביית נוטפין, חשוב נמי כעין ולא בטל ראשון ראשון, אבל בקילוח מועט כמו חביות ובצרצור, פלוגתא בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א]. וכן הטעם באם הוסיף במאתיים. וגם יש חיל[ו]ק בין דבר הבטל לדבר שאינו בטל ברוב, כדאיתא בירושלמי דתרומות [פ"ה מ"ח], ובין ידע בה ללא ידע בה, כדאיתא בתוספתא דתרומות [פ"ו ה"ו]. ולרבנן אין חיל[ו]ק. בין מין במינו למין בשאינו מינו, חוץ מטבל ויין נסך, כר' יוחנן וריש לקיש. ולר' יהודא משמי' דר' גמליאל מין במינו לא בטיל לא שנא לח ולא שנא יבש. וכל מקום שאמרו חכמים מצא מין את מינו וניעור או ראשון ראשון בטל, היינו דוקא לרבנן, ואפי' בדם תבוסה דמדרבנן לר' יהודא מין במינו לא בטיל, כדאמרינין במסכת נידה בפ' האשה [ע"א ע"ב]. ופלוגתא בחטאת אי בתר בטל אזלינין או בתר מבטל אזלינין [בכורות כ"ג ע"ב], ואביי ורבא [ע"ז ס"ו ע"א] לא חיישי' לאפשר למיהוי כותי', אלא אי פליגא אי בתר שמא אזלינין או בתר טעמא אזלינין. ולר' יהודא הוה זימנין מין במינו לא בטל לקולא, כההיא דכוס הי' ממלא מדם התערובות בסוף תמיד נשחט [ס"ה ע"ב] ובפ' כל הפסולין [ל"ה ע"א]. ואי מידי דצריך שיעור וצירוף, כגון צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהו אין מצ[ט]רפין ופסול כרבנן, דפסלי בפ' התערובת [פ' ע"א] וסבירא להו כר' יהודא. וכל דבר חשוב לא בטל אפי' לרבנן דפליגי אדר' יהודא. ובעבור כי רבותיי הראשונים פירשו בדברים הללו מקצת אשר לא הוכשר בעיני יגעתי ומצאתי ובררתי דעתי. אני אבי העזרי.
